ואם אין לי ברירה?
אחרי שהשבוע לא כתבתי כהרגלי ביום שלישי, גם כי זה היה חג עדיין וגם כי לא הייתי במיטבי. כמו שאולי קראתןם, התחלתי את השנה
קרוב לוודאי שהנכם חווים תחושה של תקיעות בחייכם, עם עצמכם, במערכות היחסים שלכם, בעבודה או בכל תחום אחר.
יכול להיות שאתם מאלו, שמרגישים אשמה כל הזמן, שמרגישים שהם לא מספיק, מלאים בביקורת עצמית שלא מרפה ואולי אתם מאלו שנמצאים תחת מתקפת ביקורת חיצונית, שמקטינה אתכם.
אולי אתם מאלו שמרגישים שהם לא מצליחים להגשים את עצמם, שהם מנוהלים על ידי הפחדים שלהם, במקום לפרוץ קדימה כפי שאתם חולמים ומקווים.
אם הגעתם לכאן, רוב הסיכויים הם שקיימת בכם לפחות מודעות חלקית לסיבות שבשלן הגעתם למצב הזה, ובכל זאת, למרות ההבנה והמודעות אינכם רואים שינוי. אינכם חווים התקדמות. ואינכם יודעים כיצד לפרוץ את המעגל שבו אתם שבויים.
אם יש בכם הנכונות והרצון להשקיע מאמץ ולצאת לדרך חדשה, לדרך של הגשמה, בטחון עצמי, אהבה וקבלה עצמית, סיפוק ושמחה – הגעתם למקום הנכון.
אחרי שהשבוע לא כתבתי כהרגלי ביום שלישי, גם כי זה היה חג עדיין וגם כי לא הייתי במיטבי. כמו שאולי קראתןם, התחלתי את השנה
אחרי שחזרתי כולי באורות מהטיול המושלם ברודוס עם אהובי, שבו התחושה הכללית היתה שהכל מסתדר לנו מעל למצופה, יותר ממה שיכולנו לחלום אפילו, פגשתי אכזבה.
חזרתי אתמול בערב מחופשה עם אהובי, שהדרך היחידה לתאר אותה היא חלומית. ובאמת שהיא היתה מעל ומעבר לכל חלום שהעזתי לחלום. הרגשנו כאילו היקום משדרג
מכירימות את המחשבות האלו: " הכל עליי", "הכל תלוי רק בי", "אם אין אני לי, מי לי?" ? כמה לחץ הן מייצרות בגוף כשחושבים אותן.
