בתקופה האחרונה, עברתי שני מצבים,
שהמחישו לי עד כמה אני פרפקציוניסטית לפעמים,
עד כמה קשה לי לטעות במקרים מסויימים,
ואיזה מחיר כבד אני משלמת על כך
שאני לא מאפשרת לעצמי להרפות ולהיות לא מושלמת.
במקרה הראשון, הפרפקציוניזים
הביא אותי לבזבז שעות ארוכות בתיקונים של פרוייקט מסויים,
שעות שבהן הלחצתי את עצמי,
מנעתי מעצמי מנוחה הולמת,
ובסופו של דבר התוצאה היתה, שכלל לא הצלחתי לתקן את מה שרציתי,
ו'נאלצתי' לוותר ולהעלות את הפרוייקט 'לא מושלם'.
במקרה השני, חוסר הלגיטמציה הפנימית לטעות,
גרם לכך, שכאשר 'טעיתי' בנושא מסויים,
לא יכולתי לשאת את הכאב שבטעות,
הלקיתי את עצמי וכעסתי על עצמי מאוד,
והתוצאה היתה שנהגתי בגסות רוח ובכעס,
לכל הסובבים אותי באותם רגעים,
מה שהוסיף עוד להלקאה העצמית….
לכמה דקות בלבד,
כי למזלי התעשתתי הפעם ממש מהר.
שני המקרים האלה,
שהיו קיצוניים מאוד מבחינתי,
הביאו אותי (כהרגלי בקודש) להתבוננות פנימית עמוקה.
שאלתי את עצמי: מדוע נהגתי כפי שנהגתי?
מה פחדתי שיקרה אם אעלה פרוייקט לא מושלם?
איזה כפתור נלחץ כשטעיתי?
התשובה לשני המקרים היתה זהה:
פחדתי מאיך אראה בעיני אחרים. פחדתי שלא יאהבו אותי.
במקרה הראשון, פחדתי שאם אציג את עצמי ללא עריכה,
עם כל ה'טעויות' וחוסר המושלמות שלי,
לא יאהבו אותי. לא יקבלו אותי.
אראה לא מקצועית. ואז… יעזבו אותי.
לא ירצו ללמוד ממני.
וזה הפחיד אותי כמובן, מאוד.
במקרה השני, פחדתי שאני נראית מטומטמת,
מכיוון שטעיתי טעות טפשית לכאורה.
פחדתי שאני נראית לאחרים חסרת אחריות, וטיפשה.
ושוב – המשמעות היא, שלא יעריכו אותי ואז…
לא ירצו בי. לא יאהבו אותי.
ההתבוננות בשני המקרים האלה העניקה לי מתנה אמיתית,
ולכן אף אחד מהם לא היה מיותר בחיי,
ואף אחד מהם לא היה באמת 'בזבוז זמן' אלא להיפך.
כי כשראיתי את זה והבנתי שזה מה שמנהל אותי,
יכולתי לשאול את עצמי – ואז מה?
נניח שלא כולם יאהבו אותך,
נניח שלא כולם יקבלו אותך,
נניח שחלק מהאנשים בעולם יחשבו שאת טיפשה,
חסרת אחריות ולא מוצלחת – אז מה?
ומעומק הלב עלתה התשובה –
אז כלום. 🙂
כי האמת היא שאני כבר יודעת בעומק הלב,
שאהיה ממש בסדר גם אם זה יקרה.
אני לא אתפרק ולא אתרסק ולא אשתגע,
וגם לא באמת אשאר לבד.
ואני כבר יודעת בעומק הלב,
שלמעשה, כל עוד אני איתי,
באהבה וקבלה, אני לעולם לעולם לא בודדה.
גם אם אני לבד.
ובדרך כלל, אפילו זה לא קורה,
אני אפילו לא באמת נשארת לבד גם בחיצוני.
כי כשאני באהבה ובקבלה לעצמי,
כמו שאני בלי שיפוטיות והלקאה,
כשאני זוכרת ויודעת בעומק הלב -שבדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב,
אני מושכת אלי אנשים,
שאוהבים ומקבלים אותי בדיוק כמו שאני,
וזה קורה בקלות מפתיעה.
רק שלפעמים אני שוכחת את זה.
ואז, למזלי, באים המקרים האלו,
כדי להזכיר לי.
ועכשיו, אני יכולה לזכור גם בלעדיהם.
ומזכירה זאת לעצמי.
ואולי לעוד כמה אנשים שגם בהם זה נוגע….
********
ומי שרוצה לחוות איתי, איך זה לאהוב ולקבל את עצמה כמו שהיא,
מוזמנת באהבה גדולה לסדנה החדשה שלי 'בשביל הלב' שנפתחת ב 28/11
ויש גם הנחה של 200 ש"ח למי שנרשמת עד ה 9/11 🙂
שיהיה לנו שבוע אוהב ומיטיב,
שלכם באהבה גדולה,
נעמה ראובן – לאפשר לעצמך חיים טובים
והכי מתבקש זה להוסיף הפעם את השיר הזה:
