אני רוצה לשתף אותך הפעם בתובנה חשובה מאוד מבחינתי.
באחד הבקרים בהם תרגלתי הודיה על הטוב בחיי,
שמתי לב לכך, שלצד תחושת ההודיה, היה משהו נוסף –
דווקא לאור ההכרה בכל הטוב שיש בחיי (בלי עין הרע) עלתה בי השאלה:
"מה עשיתי שאני ראויה לכל זה?"
הדגשתי בכוונה את המילה "עשיתי", כי היא זו שהאירה בי את התובנה,
שאני מקשרת את הזכות להיות ראויה למשהו (כל דבר), עם עשייה.
כלומר: אם אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ,
או שאני מרגישה שאני לא עושה מספיק טוב,
אזי אני לא ראויה לטוב.
בעצם יש תנאי לכך שאהיה ראויה לטוב בחיי והוא העשייה שלי,
ובדרך כלל, זו גם צריכה להיות עשייה מושלמת (או לפחות ממש ממש קרובה לכך ורצוי שגם אראה שכר בצידה. כן כן, ממש כך – אם אני לא מרוויחה מספיק אני לא ראויה לטוב).
אוי. אוי. אוי.
המקור של הקישור הזה, לתחושתי, הוא בהתניה שאני חושבת שכולנו חווים.
מגיל קטן אומרים לילד (וגם אני עושה זאת לא פעם עם ילדי): "תקבל ממתק, אם תעשה …"
או, "אם לא תעשה… לא תקבל…"
החברה כולה בנויה על תנאים והתניות – וזה נכון והכרחי בעיני לפחות בחלק מן המקרים –
כי אחרת היה כאן כאוס מוחלט.
אלא שאני (ואני חושדת בכך שלא רק אני) לקחתי את התניה הזו צעד אחד קדימה:
הגעתי לכך שאני מתנה את האהבה שלי לעצמי, בעשייה.
ויותר מכך – אני מוצאת את עצמי לעיתים מתנה את אהבתי לאחרים בעשייה שלהם. (אוי לבושה)
אם אני לא משיגה את המטרות שלי – אני לא אוהבת את עצמי.
אם אני לא עושה את מה שאני מצפה מעצמי לעשות – אני לא אוהבת את עצמי.
אם אני לא האמא/ הרעיה/ החברה/ ה… לא חשוב מה, הכי טובה – אני לא אוהבת את עצמי.
וכמובן, אם אני טועה – אני לא אוהבת את עצמי.
ואותו כנ"ל כלפי היקרים לי מכל. אלא שבמקרה הזה אני לרוב מספיק מתוחכמת,
לא להודות בפני עצמי שאני לא אוהבת ואני קוראת לזה: "אני כועסת עליך ובצדק" (כמובן בצדק, איך לא?).
כך אני מסתירה מעצמי את העובדה, שאני מתנה את האהבה שלי, בכך שמרצים אותי…
ומה קורה כאשר אני לא אוהבת את עצמי? אני מרגישה רע.
אני אוהבת הרבה פחות את האחרים. אני מציבה יותר ויותר תנאים לאהבה כלפי אחרים
ומרגישה הרבה פחות שמחה ואני מפגינה הרבה יותר קור וקטנוניות כתוצאה מכך.
זה מעגל שמטעין את עצמו ללא הפסקה –
כי שוב אני לא מספיק עושה ולא מספיק טוב, ובכלל אני לא טובה – אז… אני לא ראויה.
את המעגל הזה החלטתי לשבור. כי אם יש מקום אחד שבו אפשר ורצוי לאהוב ללא תנאי –
זה באהבה כלפי עצמנו.
אחרים, אם נודה על האמת, די קשה לאהוב ללא תנאי, אם כי לכך כמובן השאיפה.
אך לאהוב את עצמנו ללא תנאי אפשר. רק כך "ואהבת לרעך כמוך" יהיה באמת מלא אהבה.
אז עכשיו, גם כשאני טועה, גם כשאני פחות עושה, גם כשאני אפילו פוגעת –
אני מזכירה לעצמי להמשיך לאהוב את עצמי. כי אני, כמו כל אחד ואחת בעולם הזה,
ראויה לאהבה מעצם היותי. לאהבה שלי. ללא תנאי. בכל מקום בכל מצב.
ואני יכולה לשתף אתכם, שכשאני מרשה לעצמי להרגיש אהבה כלפי עצמי,
גם במצבים כאלו, הכל נראה ומרגיש טוב יותר וגם אני. – ומה איתכם?
שבוע נפלא וחודש מעולללללה שיהיה לנו,
שלכם,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים
