היתה מישהי בסביבתי,
שהיה לי מאוד קשה איתה.
בכל אינטרקציה איתה הרגשתי המון מרמור מצידה,
המון שיפוטיות. הרגשתי שהיא כל הזמן מנסה לחנך אותי.
וזה היה לי מאוד לא נעים.
אני מצידי, ניסיתי דווקא להתחבב עליה.
אבל ככל שניסיתי, כך גברה דווקא תחושת הדחיה והקושי.
ובסוף כל כך נעלבתי, שניסיתי להתחמק ממנה בכל דרך אפשרית.
זה היה כך המון זמן,
עד שהתחלתי ליישם מולה,
את מה שאני מלמדת אחרים.
במקום להביט החוצה אליה,
אל ההתנהגות שלה,
שאלתי את עצמי – מה היא משקפת לי?
על איזה כפתורים היא לוחצת לי?
למה כל כך חשוב לי לי שהיא תאהב אותי?
בשלב הראשון – ראיתי שאני די דומה לה.
ראיתי את השיפוטיות שלי – גם כלפיה וגם כלפי אחרים,
ראיתי את המקומות שבהם אני מתנהגת במרמור,
שאני מנסה לחנך אחרים.
וזה לא היה נעים לראות את כל זה,
וזה היה כואב במיוחד,
מכיוון שישר התחלתי לשפוט את עצמי על אותן התנהגויות…
זה לא עזר לי להתחיל לקבל אותה.
המצב רק החמיר. 🙁
הבנתי שלא זו הנקודה,
ושאלתי שוב – מה היא מנסה לשקף לי?
למה זה כל כך חשוב לי שהיא תאהב ותקבל אותי?
והפעם עלתה תשובה חדשה, שהיא המשך של הקודמת
רק מדוייקת יותר. נוגעת יותר בנקודה.
איך אני יודעת שהיא מדוייקת יותר עבורי?
כיוון שלאחריה, הגיעה הקלה,
שחרור ויכולת לראות אותה בעיניים אחרות
ולקבל אותה בלב פתוח יותר.
ומה היתה אותה תשובה?
היא שיקפה לי את את השיפוטיות שלי על ההתנהגויות האלה,
את חוסר המוכנות שלי,
לקבל את ההתנהגויות האלה כהתנהגויות אנושיות טבעיות,
כחלק ממארג שלם, מקשת שלמה של התנהגויות ותחושות –
שכולן לגיטימיות וכולן בסדר. כחלק מהיותי פשוט בת אדם.
ולחמול על עצמי, ולאהוב את עצמי גם כשאני מתנהגת כך.
גם כשאני מרגישה כך.לאהוב את החלקים האלה, שדומים לה, בתוכי.
בעצם בכך, שנלחמתי ללא הרף בשיפוטיות שבי,
בהתנהגויות ה'שליליות' שלי, נלחמתי בעצמי.
דחיתי חלקים שלמים מעצמי,
רק כי הם לא ענו להגדרות שלי – של אדם טוב וראוי.
וכשהתנהגתי כך ושפטתי את עצמי כאדם לא טוב ולא ראוי
לא הייתי מוכנה לקבל את עצמי כך,
מה הפלא שלא הייתי מסוגלת לקבל אותה כשהתנהגה כמוני…
הכאב שחשתי מולה, היה הכאב של הילדה הפנימית שבי,
שביקשה בכל כוחה שיאהבו אותה, שיקבלו אותה כפי שהיא,
על כל התנהגויותיה, ורגשותיה בלי תנאים.
ואני כל כך התרגלתי, שיש התנהגויות מסויימות, שאסור,
שישי רגשות מסויימים שאסור,
ושאם 'נופלים' בהם, יש צורך בעונש.
ו'העמדתי' את עצמי בפינה. הענשתי את עצמי,
דחיתי את החלקים האלה בתוכי – כי הם לא לגיטימיים.
כי אסור להתנהג ולהרגיש ככה. זה לא בסדר.
אלא שיותר ויותר אני מבינה ומפנימה לאחרונה לעומק,
שאין דבר כזה לא בסדר.
לכל היותר יש – לא כדאי.
ואכן, לא כדאי לי להיות בשיפוטיות ובמרמור – זה פוגע בי.
לא כדאי לי לפגוע באחרים – זה פוגע בי כשאני פוגעת.
אבל אין כאן עניין של בסדר או לא בסדר.
ולמרות שחשבתי שאם אכעס ואלחם, זה יעזור לי לשנות,
גיליתי שאם אני רוצה לשנות את הרגלים מסויימים,
כדי להיות קרובה יותר למה שרוצה ומשתוקק לבי,
דווקא קבלה עצמית,
דווקא האהבה שלי לעצמי ללא תנאים,
היא שמאפשרת לי לעשות זאת, כי היא נותנת לי בחירה אמיתית.
כי כשאני בגישה של אסור ומותר – לא קיימת בחירה.
ישנה רק דרך אחת נכונה.ואם אני לא בה אני נענשת.
אולם כשאני בגישה של – כדאי או לא כדאי,
אני יכולה לבחור,
ומכיוון שאני אוהבת אותי,
הנטייה הטבעית שלי תהיה לבחור במה שטוב ונעים לי –
וזה כמעט אף פעם לא יהיה לשפוט ולהתמרמר, לפגוע,
ולפעמים כן.
לפעמים זו כן תהיה הבחירה שלי – ורוב הסיכויים שלאחריה ארגיש כאב,
וכשארגיש שהיא כבר לא מדויקת לי,
ולא משרתת אותי אוכל לבחור אחרת.
לא מפני שאני חייבת להשתפר,
אלא מפני שכדאי לי לבחור אחרת.
מפני שלבי רוצה אחרת.
וכשהבנתי את זה, יכולתי לשלוח אהבה ללא תנאי
לכל החלקים שבתוכי –
השיפוטיים, המתמרמרים, המחנכים ואפילו האלימים,
כל אלו שהתאמצתי כל השנים לא להוציא לאור,
לא להכיר בהם, לא לתת שום לגיטימציה לקיומם.
וכשעשיתי זאת כלפי,
היה לי קל לעשות זאת גם כלפיה ולראות אותה פשוט כאדם.
שאלו הן הבחירות שלה כרגע,
ושכנראה כרגע הן משרתות אותה בדרך כלשהי.
וכבר לא ניסיתי להתחמק ממנה,
כי חמלתי עליה, כמו שחמלתי על עצמי, והודיתי לה בלבי,
על השיעור המדהים שלמדתי בזכותה.
וכבר לא היה בי הצורך הנואש באהבה שלה,
כי אהבתי אותי.
ויכולתי לקבל את זה שהיא לא מסוגלת כרגע.
ושהיא מה שהיא כרגע.
וגם זה בסדר.
וגם היא וגם אני, ממש ממש בסדר.
מאחלת לכולנו, אחרי החגים שמח,
שלכם בהרבה אהבה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים
ואני כאן, בשביל כל מי שרוצה וזקוקה לליווי במסע האישי שלה לאהבה ולקבלה עצמית.
מוזמנות באהבה גדולה לקבוע פגישה 054-7556610
