בקצב שלי

הי,
מזמן לא כתבתי.
מרגיש כמו נצח ממש.
נסעתי וחזרתי (היה נפלא, אגב) ומסתבר לי שוב,
שהקצב שלי השתנה.
ואני נדרשת להיות קשובה לקצב החדש הזה.

זה לא קל לי.
לא אחת מצאתי את עצמי,
קצת כועסת ובעיקר מאוכזבת מעצמי.
איך זה שכולם מסביבי, חוזרים לשגרה בקלות,
חוזרים לעבודה, למשימות, לחיים כל כך מהר
ואני… אני צריכה עוד זמן.
זה לא בסדר. כך הרגשתי.
והגוף. הנפש, רצו אחרת.
עוד קצת זמן להתאפס.
עוד קצת זמן להבין מה ואיך אני רוצה.

וכל עוד לא קיבלתי את עצמי ואת הקצב שלי כמו שהוא
הכאב הפנימי גדל.
כך מצאתי את עצמי, מצד אחד לא ממש נותנת לעצמי לנוח,
להתמלא, להסתגל,
ומצד שני לא מסוגלת לחזור לקצב הקודם שלי,
לעשייה רבה,
לעבודה.
והקונפליקט התעצם עד שהגוף עצמו הכריע,
ונפלתי לשלושה ימים של מיגרנה קטלנית,
שפשוט הכריחה אותי לעצור (ביי הוק וביי קרוק כמו שאמא שלי אומרת). 🙁

ביומיים הראשונים, עם המיגרנה,
עדיין התעקשתי לתפקד
ואפילו יצאתי להליכה בערב.
סירבתי להקשיב לגוף.
סירבתי לקבל את הקצב שלי.
וכל הזמן הזה ניסיתי לשחרר את הכאב בכל מיני דרכים
ולא הבנתי למה לעזאזל הוא לא מרפה.
ביום השלישי כבר לא היתה לי ברירה.
פיזית לא יכולתי לתפקד יותר גם אם רציתי.
רק אז נפל לי האסימון שפשוט לא הקשבתי.
שפשוט לא קיבלתי אותי. כמו שאני. עכשיו.
וברור, שכל עוד לא קיבלתי את הקצב שלי,
גם היכולת שלי לקבל קצב של אחרים לא היתה משהו…..
וקיבלתי החלטה להקשיב. לקבל. כמו שאני.
ולאפשר לעצמי להתקדם בקצב שלי.
גם אם זה אומר לנוח כשכולם מסביבי כבר חזרו לעבוד.
והפלא ופלא. מיד כשהבנתי זאת והסכמתי לקבל,
הכאב עבר.

ויותר ויותר אני מבינה,
שהעבודה היחידה שיש לי,
העבודה האמיתית שלי,
היא עבודה של הקשבה פנימית.
של קבלה עצמית ואהבה עצמית,
בלי להשוות לאחרים.
בלי להשוות אפילו לעצמי,
אלא לקבל את עצמי ברגע הנוכחי,
כמו שאני.
וכשאני עושה אותה,
הכל. כולל הכל, פשוט מסתדר מאליו.
כבמטה קסם ממש….

אשמח לשמוע איפה התובנה הזו נגעה בכם,
מוזמנים לשתף כאן למטה בתגובות 
שיהיה לנו שבוע נפלא ואוהב,
שלכם באהבה,
נעמה ראובן – מאפשרת חיים טובים

ואם מישהו מכם רוצה גם להתחבר לקבלה ואהבה עצמית,
מוזמנים ליצור איתי קשר 054-7556610