הי… מישהו שומע אותי?

השנה החדשה התחילה,
ואצלי היא התחילה באופן בלתי רגיל במיוחד.
באופן שנתן לי הזדמנות לראות היטב
את המקומות שאני רוצה לפתח בתוכי השנה.

תקופת החגים היא תקופה אנרגטית לא קלה (עבורי לפחות)
והשנה לאתגרים המשפחתיים הרגילים, נוספו אתגרים נוספים –
הבן שלי ששבר את היד יום לפני ערב החג
ועקב כך מצאתי את עצמי עד כניסת החג ממש מבלה איתו בבית החולים.
הגעתי לערב החג מותשת פיזית ורגשית.

כל שנה התקופה הזו מרגישה לי כמו סיר לחץ,
שבו כל מה שעדיין לא פתור בתוכי צף ועולה
בעוצמות חזקות מתמיד.
קונפליקטים פנימיים נחשפים בקיצוניות מאי פעם.
אולי מפני שהרבה מהקונפליקטים אצלי קשורים לנושא המשפחתיות.
ומרגיש לי שהכל כאילו מקבל העצמה.

אם בעבר, התחושה הזו הבהילה אותי
וגרמה לי לסטרס, לכעס ואפילו לפחד,
הרי שהפעם מצאתי את עצמי מקבלת אותה בברכה,
ומודה עליה, על הכיוון החדש שהיא נותנת לי,
על ההזדמנויות לרפא עוד כמה פצעים שעדיין לא נרפאו.
אפשרתי לעצמי להרגיש כל מה שאני מרגישה,
בלי לשפוט, בלי לתקן, בלי לנסות לשנות
או לברוח לתחושות אחרות נעימות יותר.
פשוט להיות בזה.
כך מצאתי את עצמי פשוט יום שלם בוכה,
מתייפחת, כואבת, זועמת, בועטת,
ולא מנסה לעצור את זה, להסתיר את זה.
היה לי ברור שחלק מהשיעור שלי כרגע הוא לאפשר לעצמי להיות.
בלי להתנצל, בלי מסכות יותר.
להסכים להיות.
ולהסכים להיות כנה לחלוטין בתקשורת שלי מול אחרים.
כשעלו התנגדויות להתנהגות שלי מהסביבה,
הבנתי שאלו הקולות הפנימיים שלי,
שעדיין לא כל כך מבדילים בין הקשבה לעצמי, התחשבות בעצמי,
נאמנות לעצמי לבין אגואיסטיות.
וכיוון שאני לא הייתי בטוחה בעצמי במקום הזה,
גם הפידבקים מהסביבה היו בהתאמה מלאה.

כי אצלי לפחות, אחד הפחדים הגדולים ביותר הוא להיות אגואיסטית.
במסגרת הזו, צמצמתי את עצמי ואת ההקשבה לעצמי במשך שנים,
כי לא הבדלתי בין הקשבה לעצמי, התחשבות בעצמי ונאמנות לעצמי וללב שלי ובין אגואיזים.
וכיוון שלא הבדלתי, נמנעתי הרבה פעמים מלהקשיב לעצמי,
רק כדי שחלילה וחס,
לא אהיה לרגע אגואיסטית.
מה שלא תפסתי הוא שהקשבה לעצמי, התחשבות בעצמי, נאמנות לעצמי,
יכולות לבוא בד בבד עם הקשבה לאחר, הבנה שלו, אמפטיה אליו.
בניגוד לאגואיזים, שבו אני עסוקה אך ורק בעצמי, ולא רק שלא רואה אחרים,
אלא ממש לא אכפת לי איך ומה הם מרגישים.

ועכשיו, כשאני מתרגלת הקשבה והתחשבות בעצמי,
כשאני מתרגלת נאמנות לעצמי,
אני כן לפעמים מוצאת את עצמי בקיצוניות גם פה.
במה שנראה אפילו קצת כמו אגואיזים (למרות שבכוונה הפנימית שלו הוא ממש לא)
כי זה עדיין חדש לי.
אני כבר מכירה את זה, שכשאני מתנסה במשהו שחדש לי מאוד,
אני לעיתים זקוקה לחוש אותו בקיצוניות כדי לבסוף למצוא
את האמצע שלי בתוכו.
אז אם הייתי שנים בחוסר הקשבה לעצמי
ופעלתי בעיקר מרצון לרצות אחרים,
למצוא חן בעיניהם, ומתוך 'מה יחשבו עלי'
עכשיו אני בסופר הקשבה עצמית,
ב'לא אכפת לי יותר מה יחשבו עלי' וב'אני עושה את מה שנכון וטוב לי'.
וכן, גם זה בעוצמות קיצוניות כרגע, ואני קצת בועטת,
וקצת צועקת את זה.
וזה לגמרי בסדר.
אני כבר יודעת מראש שזה יגיע לאיזון
ומניחה לעצמי לחוות ולהינות מן העוצמות האלה,
של החדש לי.
סומכת על המצפן הפנימי שלי,
שכשהוא מרגיש צרימה,
כשהוא מרגיש שאני ממש לא בכיוון,
הוא מכוון אותי חזרה.
כי זה בדיוק חלק מלהסכים להקשיב לעצמי.
אני לא צריכה כל הזמן להרגיש טוב,
אני לא צריכה כל הזמן להרגיש שאני בדיוק.
אני רק צריכה להרגיש.
להסכים להרגיש.
וכל השאר כבר מתכוונן לבד.

ולפני שאני מאחלת לכם שבוע נהדר ושנה טובה,
אני רוצה להזמין את מי שעדיין לא נרשם
למפגש אינטרנטי חינמי בנושא רגשות אשמה,
שאני עורכת ביום רביעי הקרוב 1/10 בשעה 21:00
רגע לפני יום הכיפורים, וכדי לאפשר לעצמנו שנה חדשה עם קצת פחות
מן המשא המכביד הזה של רגשות אשמה….
כל מה שצריך לעשות כדי להיות שם איתי זה להרשם בקישור הזה

ועכשיו, מאחלת לכולנו,
שבוע נהדר וקשוב,
ושנה נפלאה ונטולת רגשות אשמה,
בהמון אהבה,
נעמה ראובן

ואם גם אתם רוצים להרגיש שאתם יכולים להקשיב לעצמכם, מבלי להיות אגואיסטים, ולדעת מה ההבדל בין הקשבה עצמית והתחשבות בעצמכם לבין אגואיזים, אני כאן ללוות ולהקשיב לכם ואתכם בהרבה אהבה, מוזמנים לקבוע איתי פגישה 054-7556610