הבוקר, למרות ההתרגשות של אתמול, קמתי עם תחושת מועקה וכבדות בגוף.
זו כנראה ההשפעה של ה 1 בספטבר שמביאה את זה.
החזרה ללימודים מביאה איתה התמודדויות לא פשוטות, ותחושות חוסר אונים, למול אדם קרוב לי שסובל.
ואין לי איך לעזור לו. רק להיות שם בשקט עבורו.
קשה לי עם התחושות הללו. עם התחושה שאני לא יכולה להציל מישהו יקר לי (לא שזה באמת התפקיד שלי).
קשה לי לחזות בו סובל. קשה לי עם העצב והתסכול בעיניים שלו.
וכל התחושות האלו אצלו מעלות גם אצלי עצב ותסכול ותחושות חוסר אונים גדולה.
מה אני עושה כשאני מרגישה ככה? מחבקת את עצמי עמוק וקרוב.
מאפשרת לעצמי להרגיש בעוצמות ועד תום את כל התחושות הלא פשוטות הללו. גם בגוף וגם בלב.
כי אני יודעת, שגם הן, כמו שמחה, כמו פחד, כמו אושר, כמו צער, הן רק גלים בים וגם זה יעבור. לבד.
בלי שאצטרך להציל אף אחד. גם לא את עצמי, מהתחושות הקשות האלו.
מול התחושות האלו, ועם ההקשבה הקרובה הזו פנימה, עלה בי טקסט שמרגיש לי לשתף אתכםן:
אֲנִי אִתָּךְ.
לֹא בְּמִלִּים.
בָּעֵינַיִם.
אֲנִי אִתָּךְ
בְּמַגָּע רַךְ,
בְּהַקְשָׁבָה.
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת אִתָּךְ
בְּשֶׁקֶט
בַּחֹשֶׁךְ שֶׁלָּךְ,
עַד שֶׁתּוּכְלִי
לְדַבֵּר,
עַד שֶׁתִּרְצִי
חִבּוּק שֶׁל אַהֲבָה.
אֲנִי אִתָּךְ.
לֹא בְּמִלִּים.
בָּעֵינַיִם.
אֲנִי אִתָּךְ
בְּמַגָּע רַךְ,
בְּהַקְשָׁבָה.
אֲנִי שׁוֹאֶפֶת וְנוֹשֶׁפֶת אִתָּךְ
מַתְאִימָה
אֶת הַקֶּצֶב שֶׁלִּי
אֵלַיִךְ.
אֲנִי לְךָ
מִמְסָר שֶׁקֶט
שֶׁל אַהֲבָה
****
והצילום, צילום שצילמתי לפני כמה שנים בכריתים, שמזכיר לי את האיזון והדיוק המופלא שקיים בחיים שלנו.
שנת לימודים טובה, נעימה ופורייה לכל החוזרים היום ללמוד וללמד
