למדתי לבכות בשקט

למדתי לבכות בשקט. מיומנות חשובה לאמא, ולאשה בכלל., שרוצה לתפקד מול הילדים שלה, שאמורה להיות חזקה –

ואולי בכלל להיות חלשה זה להיות חזקה? – אני לא יודעת.

בכל אופן אני, לצערי ולשמחתי, למדתי לבכות בשקט.

כשהייתי קטנה, בת שלוש בערך, עברנו אני ומשפחתי למושב בבקעת הירדן,

שם כחלק מהשגרה, היו עושים תרגילי חדירת מחבלים למושב.

אחד הזיכרונות החזקים שלי, הוא שההורים – כחלק מהתרגיל – מחביאים אותנו בארון, או בארגז המצעים

ואמא אומרת לי שאם אני רוצה לבכות, שאעשה אגרוף ואכניס אותו לפה. כדי שהמחבלים לא ישמעו אותי.

הוראה הגיונית עבור מי שגדלה בצל השואה – דור שני שהרגיש הכל בבית בלי מילים –

קצת פחות הגיונית במציאות שבה חיינו, שבה בכל זאת היה מדובר בתרגיל בלבד…

הוראה שבזכותה, בין השאר, פיתחתי את המיומנות הזו. מיומנות שהפכה מאוד שימושית.

שיכללתי אותה עם השנים. אני כבר לא צריכה אגרוף שלם כדי לא להוציא קול בעת בכי.

מספיק לי לסגור את הפה, לנשוך שפתיים במקרים חמורים ממש שהבכי מאיים לצאת בעוצמה.

אגב, כעבור הרבה שנים, כשהמחבלים באמת חדרו למושב שלנו ורצחו את בת גילי,

כבר מזמן לא הייתי במושב, גם אמא שלי כבר לא.

ולמזלי גם אבי ומשפחתו עזבו אותו שלושה ימים בדיוק לפני האירוע הנורא. כך שיכולתי להמשיך לבכות בשקט….

אחר כך בגיל ארבע או חמש, אני לא יודעת למקם בדיוק, הגיע אירוע נוסף שעזר לי לשכלל את המיומנות הזו לכדי אומנות של ממש.

לאחר ניתוח, בעודי בחדר ההתאוששות – אז לא נתנו להורים, להיות עם הילדים אחרי הניתוח –

איש צוות, שלא למד להתאפק, פגע בגופי באופן כה פולשני ואיום, שכל שיכולתי לעשות כדי לחיות עם זה,

היה להדחיק את זה למשך 38 שנים. הראש שכח. לא זכר דבר.

הגוף זכר ובכה בשקט בשקט, בלי שאפילו אני אבין ואדע… ופיתח נזלת כרונית. בכי פנימי קוראת לזה לואיז היי, ובצדק.

ילדה קטנה, חצי בהכרה, חצי לא, נפגעת קשות ולא יודעת אם זו מציאות או חלום.

למי תספר עכשיו? ובכלל, איך מתארת במילים ילדה קטנה מעשה כל כך נפשע?

ומה בכלל היא יכולה לספר כשהיא לא בטוחה שמשהו קרה?

אז היא שותקת. שותקת את עצמה לדעת.

ולא יודעת שהיא עתידה לאבד את עצמה כל כך הרבה פעמים, ולמצוא שוב מחדש רק בגיל 42.

עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, לפעמים אני כבר בוכה גם בקול.

לרוב עדיין בוכה מאוד בשקט. מיומנות מאוד שימושית וחשובה לאשה ולאמא במיוחד….