התחלתי את התהליך הזה מאפס, ממש כמו ילדה שגילתה עולם חדש. בהתחלה לא הבנתי איפה אני, לפעמים כעסתי ולפעמים הייתי חסרת אמונה , מה זה המושגים המוזרים האלה"מותר לטעות…מותר לפחד…הכל בסדר…" (אם היה כאן את הסמיילי ההמום הייתי מדביקה אותו כאן).
חונכתי כמו רבים. .מה אסור ומה מותר, שכר ועונש, איך צריך לדבר ואיך לא, אמונות על אלוהים הגדול והמעניש וגם הטוב והמיטיב , על גן עדן שמחכה לי בסוף אם אהיה ממש ממש ממש טובה ועל גיהנום אם לא. לא פעלתי מתוך עצמי, וכשהייתי לבד חששתי. מה עושים עכשיו ? מי ידריך איתו? ואם אמעד יקרה לי אסון ???
ומתוך זה "למדתי להיות חזקה" , לבד בעולם, לא לבכות, לא לפחד להיות בשליטה מוחלטת על החיים ועל שלושת ילדיי המדהימים שהבאתי לעולם, ואפילו על בעלי (לשעבר) החלטתי לקחת אחריות, מתוך אמונה שהכל קורה בגללי ובזכותי.
לקחתי אחריות שלא יכולתי להכיל. בעבודה עשיתי הכל מדויק לא השארתי פתח לטענות לתלונות שחס וחלילה לא יאשימו אותי במשהו. תמיד להיות בסדר , להיות טובה לכולללם. גם שאין לי לפעמים כוחות ושאין מצב רוח.
אגרתי הכל בפנים. ואז הגיעו להם התקפי החרדה. לא הבנתי מה קורה לגוף שלי , למה הוא קורס פתאום ולמה הוא מגיב ככה בחוסר שליטה מוחלט, איך יכול להיות שלי , דווקא לי, שנמצאת בשליטה מלאה זה קורה. עברתי עוד כמה התקפים בהמשך ולאחר מכן בא המשבר של חיי, התגרשתי באופן לא צפוי לחלוטין, נטשתי את המוכר , את המקום בו ילדיי נולדו והתגוררו ומצאתי את עצמי במקום חדש עם שלושתם לבד.
ואז הכרתי אותה. הכרתי משהו שלא נתקלתי בו ב-35 שנותיי. אישה מדהימה , אוהבת אדם, עם לב ענק ויכולת עצומה לקבל את האחר, ובעיקר עם אמונות "מוזרות" כאלה. ישבתי אצלה בפנים חתומות כשאני אומרת לעצמי על מה היא מדברת ?? מה היא כבר הולכת לחדש לי? אני הרי יודעת הכל.
והתחלתי את דרכי לפני שנה ממש כמו ילדה, כמו ילדה שעד לאותו רגע אמרו לה אל תאכלי מהפרי הזה , כי אם תאכלי יקרו לך דברים קשים מאוד. ולפתע בחוצפתם הם מחליטים לשנות גישה ואומרים לה תנסי לא יקרה לך כלום. והיא נגעה בו . ואחר כך טעמה עוד ועוד ועוד וראתה שהדברים הקשים שהבטיחו לה לא באמת קורים והעולם לא מתמוטט.
ובתהליך הזה עם נעמה היא אמרה שוב ושוב "הכל בסדר" מותר לך לטעות. אז דידיתי לי לאט ובזהירות וטעיתי . טעיתי מלא. אפשרתי לעצמי לאחר לביה"ס, לכעוס על ילדיי, להיות בלי מצב רוח, לאחר לעבודה, רציתי לראות מה יקרה. מה יעשו לי. וגיליתי שהעולם כמנהגו נוהג. לא חטפתי סטירה, וגם אם העירו טיפה זה לא הרג אותי. למרבה ההפתעה…
וכשהפחד נעלם ( לא לגמרי…) הוא פינה מקום ללב. נשמתי הקשבתי ללב שלי. התחלתי לעשות דברים כי נעים לי , הגוף סוף סוף נח מכל האיומים האלה מסביב . ולבסוף זה בא לבד, באופן טבעי. מתוכי, מתוך הלב שלי שביקש רק את טובתי.
נולדתי מחדש. עכשיו אני בת שש אולי, בתחילת הדרך עם אמונות חדשות. הבנתי שההלקאה העצמית, והביקורת הנוקבת כלפי עצמי לא באמת סוללות לי את הדרך לחיים רגועים וטובים ושאפשר גם אחרת… הבנתי שהמציאות אינה חד ממדית ושהמושג אושר אינו בהכרח מושלמות ושמחה אין סופית, הבנתי שאפשר גם לחייך ואפשר גם טיפה לשקוע. שבטוב אפשר לבכות מדי פעם ואפשר לצחוק המון. אפשר ליפול ואפשר גם לקום , אפשר להיות הכל.
פשוט לחיות בהרמוניה עם התחושות והרגשות שעולות בי. לקבל אותם , לאהוב אותם ולאהוב את מי שאני. למדתי לדבר לעצמי יפה , למדתי שאפשר לחיות בלי שכל הזמן מונח לי פטיש 5 קילו על הראש שכביכול אמור לעורר ולהזכיר לי כמה אני לא בסדר . שאפשר לטעות וכן הכל בסדר כי כך אפשר להגיע לאמת שלי.
ובנימה אישית –
היום כשאני חושבת על התהליך שאנו נמצאות בו אני מבינה שבזכות האישיות המקבלת שלך, התומכת והאהבה שאת נותנת לעצמך ולאחר , הצלחתי לסלול לעצמי דרך חדשה במקום בטוח ונעים. העזתי והסכמתי לא להיות מושלמת.
תודה לך נעמה