אתם מכירים את המצב הזה,
שמישהו מבקר/ פוגע/ נוהג באופן לא נעים כלפינו
ואז מתבוננים על ההתנהגות שלו ובמקום להעלב אומרים עליה – "זה שלו"?
אז כמיישמת נלהבת של ארבע ההסכמות (ומי שלא קרא עדיין, אחד מספרי המודעות המומלצים ביותר בעיני)
גם אני מתאמנת על לא לקחת אישית התנהגויות של אחרים, ולא להעלב מהם
(כי באמת שום דבר לא אישי, ו…. הפתעה הפתעה – אני לא מרכז העולם של אף אחד)
ולכן לא פעם אני מוצאת את עצמי אומרת – 'זה לא שלי. זה שלו!'
ואני יכולה להגיד, שאני באמת מאמינה כבר ששום דבר אינו אישי נגדי,
א-מ-מ-ה…
גיליתי משהו מעניין.
לפעמים אני משתמשת ב'זה שלו' רק כדי לשמור עלי מהיעלבות,
או מפגיעה, וגם אם אני באמת לא לוקחת אישית,
עדיין משהו נלחץ אצלי שם כתוצאה מההתרחשות ביננו,
והמשהו הזה הוא איזה כאב ישן, שעדיין לא לגמרי נפתר בתוכי.
כשאני פוטרת את עצמי ואומרת – ' זה שלו'
אני מפסידה את המתנה הזו.
ה-'זה שלו' במקרה הזה, מטשטש לי את העובדה שיש בתוכי כאב לא פתור,
וכשאני משתמשת בו, אני מפסידה הזדמנות אדירה לצמיחה וריפוי.
כי אמנם זה שלו, ולא שלי, אבל זה הגיע למציאות שלי – ולכן זה בהחלט בשבילי.
איך אני יודעת להבחין בין שני המצבים האלה – בין מצב שבו באמת לא לקחתי אישית
ולא נלחץ בי שום דבר, לבין מצב שבו לא לקחתי אישית, ובכל זאת נלחץ אצלי כפתור הכאב?
(כאב שלא קשור אל אותו אדם. זה לא בגללו נוצר, אלא שהסיטואציה ביננו עוררה אותו שוב.
הזכירה אותו בתוכי.)
כשאני משתמשת בפועל במילים 'זה שלו!'. כשיש לי צורך להצהיר לעצמי, או לעולם,
שמה שקרה כאן לא שלי, אז… אז אני יודעת שזה אמנם לא שלי,
אבל בהחלט בשבילי. וככל שסימן הקריאה בסוף ההצהרה שלי חזק יותר,
אני יודעת שהמתנה עבורי גדולה יותר.
כי כשמשהו הוא באמת לא שלי, וגם לא מעורר בי שום דבר,
אין לי אפילו את הצורך הזה להצהיר את ההצהרה הזו.
זה עובר לגמרי לידי.
אז למה כדאי לי לעשות את ההבחנה הזו,
אם במילא כמו שכתבתי קודם – אני צודקת מראש –
שום דבר לא אישי, ובאמת 'זה לא שלי'?
מפני שיש פה מתנה אדירה לצמיחה האישית שלי אם אני
מוכנה לעצור להכיר בכך ולהכנס פנימה ולבדוק מה העניין בעצם.
לדוגמא כשאני מוצאת את עצמי מתעצבנת או נסערת באיזה שהוא אופן מביקורת של מישהו,
ואז אני אומרת לעצמי – זה שלו. וזה מרגיע אותי מיידית.
אני אמנם צודקת. זה שלו. וברוב המקרים אפילו התוכן הספיצפי של הביקורת,
לא באמת קשור אלי – אלא אל העולם הפנימי הכואב של המבקר.
ובכל זאת, יש כאן משהו שהוא מיוחד בשבילי.
איפה המתנה בשבילי כאן?
בשאלות – למה מראש ביקורת כל כך הסעירה אותי? ואולי למה ביקורת מהאדם הספציפי?
מה שם קפץ אם זה לא באמת נוגע אלי?
היה קשה לי עם זה שמאשימים אותי? למי בתוכי קשה עם זה?
איזה פחד מתעורר בי כשמאשימים אותי? איזה כאב?
וכן, נכון שזה טבעי ואנושי וכולי וכולי….
העניין הוא שיש לי כאן הזדמנות פז לעלות עוד מדרגה בהתפתחות האישית שלי.
ואם אני מכבסת אותה במילים 'זה שלו' ועוברת הלאה בלי לעצור שנייה,
ולהתבונן על הרגע הזה שבו נסערתי,
הפסדתי אותה.
ברור, שלא תמיד יהיה לי כח וחשק לעצור ולעשות את ההתבוננות הזו.
אל דאגה. החיים יזמנו לי עוד שפע של הזדמנויות.
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר בכל זאת עוצרת,
למרות הקושי, מקשיבה קצת יותר עמוק פנימה,
מהחלוקה הזו ל- שלי ושלו,
וגדלה כל פעם עוד קצת, (ולפעמים עוד הרבה) בכל פעם שאני מסכימה לעשות זאת.
ומגלה שוב מחדש. שאכן. זה לא שלי, אבל איזה כיף שזה לגמרי בשבילי 
ואולי כל זה רק שלי. ורק אצלי זה ככה, ובכל זאת שווה בדיקה…. (אולי)
מוזמנים לכתוב לי כאן למטה
שיהיה שבוע מעולללללה לכולנו,
שלכם בהמון אהבה,
נעמה
