אני מלכה. מלכה שהולכת יחפה.
למה למלכה ללכת יחפה תשאלו…
איפה הן נעלי מלכותה?
אני מלכה, מלכה שבוחרת ללכת יחפה.
את נעלי המלכות שלי אני מאפסנת בקופסה.
מוציאה אותם רק במועדים מיוחדים. רק בחגים. וגם אז… רק לזמן הקצר ביותר ההכרחי.
למה למלכה לבחור ללכת יחפה?
זה משום שאני מלכה שיש לה פגם יסודי. עקב אכילס שאיתו נולדתי,
ואיתו לומדת לחיות באהבה….
הפגם הזה (שכמו כל פגם יכול להיות גם ברכה גדולה אם משתמשים בו נכונה)
הפגם שלי הוא ההיבריס. הגאווה.
נולדתי עם גאווה בלב.
תחילה כהשרדות – כי הייתי כל כך חסרת בטחון, שהייתי זקוקה למעט (ואולי הרבה)
גאווה כדי לשרוד את הקשיים שעברתי.
אחר כך הגיע שלב – שכקיצוניות לחוסר הבטחון – עפתי על עצמי….
קצת רחוק מדי.
החיים בחמלה רבה, הראו לי גבולותיי.
השפילו אותי באהבה לעפר.
כדי שאזכור מאין באתי.
אז, בעפר בו התגוללתי,
נאלצתי ללכת יחפה. כדי לשרוד. שוב.
כדי להחזיר את עצמי לעצמי.
והחיים בדרכם בחמלה,
היו טובים איתי.
הזכירו לי גם בעפר,
שאני גם מלכה.
מלכה – שפחה.
שפחה וכלי לאדונ(ה)
אולם, מלכה שהיא רק אנושית.
לכן מותר לה גם לבחור, את גבול סבלה.
אינה קדושה.
אינה צריכה לסבול בלי די.
מותר גם לה.
והמלכה הזו, שחזרה לגבולותיה,
לעצמה,
בוחרת להמשיך ללכת יחפה,
כדי שלרגע אחד,
לא תשכח מאין באה…
שלא תשכח לרגע שבסך הכל מעפר יוצרה.
מלכה – שפחה – יחפה
נ.ב.
ומה מחכה למלכה יחפה בפתח ארמונה?
זר פרחים, קטן ענוג,
עוד רגע ונובל,
מתנה של היקום עבורה.
להזכיר לה,
שהיא אכן מלכה. אכן בת אדם. יחפה.
