את נראית עייפה. היא אמרה לי בדאגה מסויימת. בפעם האחרונה שראיתי אותך כולך קרנת מאושר….
אמרה ולא ידעה שעברתי כל כך הרבה גילגולי חיים בחודשיים וחצי האלה, שבהם לא התראינו.
אמרה ולא ידעה, כמה פעמים במהלך חודשיים וחצי בלבד, כמעט שאיבדתי את עצמי לדעת, ומצאתי חזרה שוב ושוב ושוב.
אמרה ולא ידעה שאני אכן עייפה. עייפה ממסע פנימי כה עמוק, כה מטלטל, כה מלא, כה משמעותי. ולא ראתה, שאני אמנם עייפה, אך גם בו זמנית, שלווה, מסופקת, ומכירה בערך עצמי, כפי שלא הייתי מעולם. וודאי שלא כפי שהייתי לפני חודשיים וחצי. רגע לפני שהחיים שלי התהפכו עליי בעוצמה.
אל תתרשמי כל כך מן המראה החיצוני. עניתי לה.
ראית אותי בנקודה של אושר, ועכשיו את רואה אותי בנקודה של עייפות. לא זו ולא זו מגלות את התמונה הרחבה.
אני עייפה אך מרוצה. עייפה ומאושרת לחלוטין. אל תתרשמי ממראה עיניים בלבד. למדי להרגיש.
כן. נכון היא אמרה. יש לי זוג חברים כאלו… שאני יודעת כמה קשה להם, אבל בכל תמונה שהם משתפים הם נראים כל כך מאושרים.
ואני יודעת שלא. אני יודעת כמה הם רבים וכועסים ועצובים.
נכון אמרתי לה. ויחד עם זאת, מאוד יכול להיות שברגע בו צולמה התמונה הם היו באמת מאושרים. מאוד קשה לזייף אושר. הביטי בעיניים שלהם ותדעי אם הם מאושרים באמת או מזייפים. אולי הם באמת היו מאושרים באותו רגע. זה לא אומר שהם מאושרים תמיד, ואפילו לא רוב הזמן, אבל אולי באותו רגע הם היו. אנחנו הרי לא שטוחים, והחיים שלנו אינם חד מימדיים. אנחנו מורכבים ממיליוני רגעים ובהם מליוני רגשות שמתחלפים רגע ברגע. שנייה בשנייה. ואני יכולה להיות עייפה עכשיו וקורנת בעוד שעתיים. ולהיפך. וכן. אני בהחלט עייפה עכשיו. ואולי גם לא לרגע אחד בודד.
אולי לתקופה. כי אחרי מסע כל כך עמוק ומטלטל, הנפש והגוף מתעייפים. הנשמה לעומת זאת, מלאת שמחה כפי שלא הייתה מעולם.
אל תתרשמי ממראה עיניים. אמרתי לה. והקשבתי.
וזוכרת לא להתרשם ממראה עיניי הרגילות… לראות ולהקשיב עם הלב, להרגיש… ועם זאת לבדוק את הנחותיי, כדי לא להניח הנחות שווא.
תודה בורא על אלפי מורים שמגיעים אלי יום יום באלפי צורות וגוונים.
מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכל.
