ואם אין לי ברירה?
אחרי שהשבוע לא כתבתי כהרגלי ביום שלישי, גם כי זה היה חג עדיין וגם כי לא הייתי במיטבי. כמו שאולי קראתןם, התחלתי את השנה
לקבלת המסרים ישירות אליכם – הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה שלי – לחצו כאן
זו קבוצה בה רק אני יכולה לענות ולהעלות תכנים, לכן אין בה חפירות מיותרת. אני מעלה תכנים פעם- פעמיים בשבוע לכל היותר.
אחרי שהשבוע לא כתבתי כהרגלי ביום שלישי, גם כי זה היה חג עדיין וגם כי לא הייתי במיטבי. כמו שאולי קראתןם, התחלתי את השנה
חזרתי אתמול בערב מחופשה עם אהובי, שהדרך היחידה לתאר אותה היא חלומית. ובאמת שהיא היתה מעל ומעבר לכל חלום שהעזתי לחלום. הרגשנו כאילו היקום משדרג
מכירימות את המחשבות האלו: " הכל עליי", "הכל תלוי רק בי", "אם אין אני לי, מי לי?" ? כמה לחץ הן מייצרות בגוף כשחושבים אותן.
אז בהמשך לפוסט משבוע שעבר על האמונות המגבילות ש "הכל הולך לי קשה" וש"כל מה שיכול להשתבש, משתבש לי"ת המשכתי את ההתבוננות פנימה עליהן והפעם
אז כבר שבוע שלם, שאני קמה מוקדם בבוקר (מוקדם יחסית אליי, כן? ?) והולכת לשחות. לא כל יום, אבל 3 פעמים השבוע, ובשאר הימים גם
שום דבר לא הולך לי בקלות. כל מה שיכול להשתבש משתבש עבורי. אלו רק חלק מהאמונות הקשות שעלו בי אתמול כשבמשך יותר מחצי שעה חיפשתי
איך כמעט ולא כתבתי הערב חיזוק שבועי, ומה הפך את הקערה על פיה ונתן לי כח לשבת ולכתוב….
שיעור מאלף שעברתי בניהול אנרגיה אישית ושמחה לחלוק איתכם
במקום הכי חשוך שהייתי בו אי פעם, הבנתי שחשיבה חיובית לא באמת עובדת לטובתי…. ומה כן.
אחרי שסיימתי בהנאה מאה ימים של שמחה,
בחרתי לאתגר את עצמי בפרוייקט שהוציא אותי לגמרי מהנוח ונגע בכל הפחדים החשוכים שלי –
מאה ימים של פרגון עצמי…….
בעקבות אירוע מצער לכאורה קטן, אך מכונן עבורי, בחנתי שוב את נושא ההערכה והכרת התודה בחיי,
משתפת איתכם באהבה את התובנות שהגיעו.