ביקורת עצמית

על שני מצבים,
שהמחישו לי עד כמה אני פרפקציוניסטית לפעמים,
עד כמה קשה לי לטעות במקרים מסויימים,
ואיזה מחיר כבד אני משלמת על כך
שאני לא מאפשרת לעצמי להרפות ולהיות לא מושלמת.

שיעור שלימדו אותי הקונפליקטים (הרבים) בחיי ואיך דווקא הם הביאו לשקט פנימי

היתה מישהי בסביבתי,
שהיה לי מאוד קשה איתה.
בכל אינטרקציה איתה הרגשתי המון מרמור מצידה,
המון שיפוטיות. הרגשתי שהיא כל הזמן מנסה לחנך אותי.
וזה היה לי מאוד לא נעים. – אז מה השתנה ואיך – על כך בפוסט הזה…

במקום הכי חשוך שהייתי בו אי פעם, הבנתי שחשיבה חיובית לא באמת עובדת לטובתי…. ומה כן.

נסעתי וחזרתי (היה נפלא, אגב) ומסתבר לי שוב,
שהקצב שלי השתנה.
ואני נדרשת להיות קשובה לקצב החדש הזה. וזה בכלל לא פשוט לי…

לאור המלחמה – כן, זו לא טעות לשונית –
כל שאני יכולה זה להביא את עצמי, ולספר את סיפור המלחמה האישי שלי,
שעולה בו הרבה מאוד כאב, ועצב עצב גדול עד כדי שברון לב –
בכל פעם שאני קוראת על עוד פרח שנקטף מאיתנו,
שנקטף ממשפחתו, מעתידו מחלומותיו – ועולה בו גם המון אור.

בימים לא קלים אלו,
כשכאב, וכעס ושנאה ושיפוטיות צפים ועולים בכמויות גדולות,
(כדי שנזכה סוף סוף לרפא אותם, אני מאמינה)
אני מוצאת שהנושא הזה של אסור ומותר, חשוב מתמיד.
אז בשבילכם בהרבה אהבה, פוסט על אסור ומותר

מגיעות אלי לקליניקה הרבה מתאמנות (ומתאמנים)
שמה שמשותף להם, הוא שהן מרגישות (ומרגישים)
שהן לא טובות. פגומות באיזה שהוא אופן.
ואני כל כך מבינה אותן. שנים הרגשתי ככה…

בתור נערה צעירה וחסרת סבלנות
כמה נהגתי להתרגז מאיטיות…
לא מפליא שכבוגרת, אחד הדברים שהכי קשה לי לקבל,
הוא את עצמי כשאני מתקדמת באיטיות.

התבלבלתי. איבדתי כיוון ונכנסתי למקום של חוסר ודאות. של ערפל גדול. וזה הפחיד אותי. מאוד. הפחיד אותי לא לדעת מהי הדרך, ומה המטרות שלי, לא