כעס

יש בי אלימות, יש בי צד אלים ואני מקבלת אותי באהבה יחד איתה כמו עם כל שאר הצדדים שבי. ואני מקבלת באהבה את זה שיש אלימות בעולם. זה חלק מהמרקם האנושי. ואני אוהבת את העולם עם האלימות שבו.

אבל איך אפשר לקבל אלימות?

אני רואה את כל האלימות, השנאה והפחד שמציפים את הבחוץ ויש בתוכי ילדה שמתכווצת מהם.
מפוחדת בעצמה. שונאת בעצמה ומגנה את האלימות שבחוץ. את האלימות שבה.
מפחדת עד מוות, שאם כך זה נראה, אז איפה לעזאזאל האהבה.

על שני מצבים,
שהמחישו לי עד כמה אני פרפקציוניסטית לפעמים,
עד כמה קשה לי לטעות במקרים מסויימים,
ואיזה מחיר כבד אני משלמת על כך
שאני לא מאפשרת לעצמי להרפות ולהיות לא מושלמת.

אם יש דבר שאליו אני מגיבה כמעט תמיד בכעס (שלא לומר השתוללות ואבדן שליטה)
זה תחושת חוסר אונים.
האם יש דרך אחרת? ומה עושים עם התחושה הקשה הזו?

מגיעות אלי לקליניקה הרבה מתאמנות (ומתאמנים)
שמה שמשותף להם, הוא שהן מרגישות (ומרגישים)
שהן לא טובות. פגומות באיזה שהוא אופן.
ואני כל כך מבינה אותן. שנים הרגשתי ככה…

התבלבלתי. איבדתי כיוון ונכנסתי למקום של חוסר ודאות. של ערפל גדול. וזה הפחיד אותי. מאוד. הפחיד אותי לא לדעת מהי הדרך, ומה המטרות שלי, לא

למה אני קודם?
"למה אני קודם? – שהוא יבקש סליחה ראשון" – משפט שנדמה לי
אין איש שלא שמע – או אולי אפילו אמר בעצמו – לפחות פעם.
למה אני קודם?
שאלה שמביעה הרבה תסכול, והיא אחת השאלות שהרבה מאוד אנשים שרוצים שינוי שואלים את עצמם.
למה אני צריכה להתאמץ ולהשתנות? למה שלא הוא/ היא/ הם / העולם יתחיל קודם?

אני רוצה לשתף אתכם הפעם בתרגיל פשוט אך משמעותי,
שעוזר במצבים של כעס (על עצמנו או על אחרים) להכניס קצת פרופורציה ואיזון
ולהרגיע, אם לא לגמרי, אז לפחות קצת.

אני רוצה לשתף אתכם באירוע קטן, ממש מהיום בבוקר, שהביא איתו תובנה שאני מקווה שתפתח פתח גם לכם. אז מה היה היום? דווקא קמתי בזמן,

מותר ואפילו כדאי לומר 'לא'. אז למה זה כל כך קשה לי לפעמים?