פחד

אני רואה את כל האלימות, השנאה והפחד שמציפים את הבחוץ ויש בתוכי ילדה שמתכווצת מהם.
מפוחדת בעצמה. שונאת בעצמה ומגנה את האלימות שבחוץ. את האלימות שבה.
מפחדת עד מוות, שאם כך זה נראה, אז איפה לעזאזאל האהבה.

הרבה זמן לא ממש כתבתי. היום בבוקר הבנתי למה.
אני עוברת תהליך מרגש (שתיכף אספר עליו)
והיה לי קשה לשתף כי הרגשתי שהוא עוד לא ממש מגובש,
שאני לא בדיוק יודעת איך לשתף אותו.
בעצם מה שעלה בי זה הפחד מלהיות לא מדוייקת. לא מספיק מובנת.

אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה היא –
מה זה אומר להפסיק להלחם ולהתחיל לנוח?
האם המשמעות של זה היא שלא נעשה יותר כלום?
שפשוט ננוח כל היום?
איך אפשר לחיות כך? איך אפשר להתפתח?
להשיג משהו? בכל זאת יש מציאות שטופחת לנו בפרצוף….

יש בי אהבה והיא תנצח….
המשפט הזה שנשמע כל כך אופטימי וחיובי,
מכיל בתוכו קונפליקט שמייצר דווקא המון קושי ולחץ,
בעיני לפחות.

– תפסיקי לדבר, מילים לא עוזרות לי בכלום. – כך הבן הצעיר שלי,
כשניסיתי לעזור לו להתמודד עם פחד מסויים.
– אתה צריך פשוט להרגיש את זה לבד? שאלתי אותו
– כן. הוא ענה לי.

על מה שלמדתי בזכותו – הפוסט הבא…

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ביישנית.
בהתחלה מאוד. לאט לאט פחות ופחות, אבל שמרתי חלקים נרחבים של ביישנות,
ליתר בטחון. כי זה בדיוק מה שהיא נתנה לי – בטחון. והיום…. היום המחיר שאני משלמת עליה כבד לי מדי

פוסט לא לוחמני בעליל, על התרסה, על 'דווקא', היכן הן פוגשות אותי ומה הן עושות לי

לאור המלחמה – כן, זו לא טעות לשונית –
כל שאני יכולה זה להביא את עצמי, ולספר את סיפור המלחמה האישי שלי,
שעולה בו הרבה מאוד כאב, ועצב עצב גדול עד כדי שברון לב –
בכל פעם שאני קוראת על עוד פרח שנקטף מאיתנו,
שנקטף ממשפחתו, מעתידו מחלומותיו – ועולה בו גם המון אור.

בימים לא קלים אלו,
כשכאב, וכעס ושנאה ושיפוטיות צפים ועולים בכמויות גדולות,
(כדי שנזכה סוף סוף לרפא אותם, אני מאמינה)
אני מוצאת שהנושא הזה של אסור ומותר, חשוב מתמיד.
אז בשבילכם בהרבה אהבה, פוסט על אסור ומותר

ובתוך כל הבלאגן הזה נזכרת בשיחה שקיימתי עם מישהי
על כך שכדאי דווקא עכשיו, לדמיין את הטוב ביותר קורה.
ועל התשובה שלה: "אני מפחדת לעשות את זה.
כל כך הרבה פעמים דמיינתי טוב והתאכזבתי. מפחדת להתאכזב שוב"