שיפוטיות

את נראית עייפה. היא אמרה לי בדאגה מסויימת. בפעם האחרונה שראיתי אותך כולך קרנת מאושר….
אל תתרשמי כל כך מן המראה החיצוני. עניתי לה.
ראית אותי בנקודה של אושר, ועכשיו את רואה אותי בנקודה של עייפות. לא זו ולא זו מגלות את התמונה הרחבה.

אני רואה את כל האלימות, השנאה והפחד שמציפים את הבחוץ ויש בתוכי ילדה שמתכווצת מהם.
מפוחדת בעצמה. שונאת בעצמה ומגנה את האלימות שבחוץ. את האלימות שבה.
מפחדת עד מוות, שאם כך זה נראה, אז איפה לעזאזאל האהבה.

שיעור שלימדו אותי הקונפליקטים (הרבים) בחיי ואיך דווקא הם הביאו לשקט פנימי

היתה מישהי בסביבתי,
שהיה לי מאוד קשה איתה.
בכל אינטרקציה איתה הרגשתי המון מרמור מצידה,
המון שיפוטיות. הרגשתי שהיא כל הזמן מנסה לחנך אותי.
וזה היה לי מאוד לא נעים. – אז מה השתנה ואיך – על כך בפוסט הזה…

לאור המלחמה – כן, זו לא טעות לשונית –
כל שאני יכולה זה להביא את עצמי, ולספר את סיפור המלחמה האישי שלי,
שעולה בו הרבה מאוד כאב, ועצב עצב גדול עד כדי שברון לב –
בכל פעם שאני קוראת על עוד פרח שנקטף מאיתנו,
שנקטף ממשפחתו, מעתידו מחלומותיו – ועולה בו גם המון אור.

בימים לא קלים אלו,
כשכאב, וכעס ושנאה ושיפוטיות צפים ועולים בכמויות גדולות,
(כדי שנזכה סוף סוף לרפא אותם, אני מאמינה)
אני מוצאת שהנושא הזה של אסור ומותר, חשוב מתמיד.
אז בשבילכם בהרבה אהבה, פוסט על אסור ומותר

באיזה שהוא שלב, כנראה בילדות המוקדמת,
יצרתי לעצמי קטלוג של רגשות שמותר ורגשות שאסור להרגיש.
וכמה כאב שזה הביא איתו…

אחד העקרונות שעליהם אני חוזרת הרבה
בעבודה עם המתאמנות היקרות שלי,
הוא העקרון שאומר שדי להשוות את עצמנו לאחרים.
אך מעצם היותי לא מושלמת עדיין,
לא כל מה שאני יודעת כל כך יפה להגיד אני מצליחה
גם תמיד לעשות….

למה אני קודם?
"למה אני קודם? – שהוא יבקש סליחה ראשון" – משפט שנדמה לי
אין איש שלא שמע – או אולי אפילו אמר בעצמו – לפחות פעם.
למה אני קודם?
שאלה שמביעה הרבה תסכול, והיא אחת השאלות שהרבה מאוד אנשים שרוצים שינוי שואלים את עצמם.
למה אני צריכה להתאמץ ולהשתנות? למה שלא הוא/ היא/ הם / העולם יתחיל קודם?

אני רוצה לשתף אתכם הפעם בתרגיל פשוט אך משמעותי,
שעוזר במצבים של כעס (על עצמנו או על אחרים) להכניס קצת פרופורציה ואיזון
ולהרגיע, אם לא לגמרי, אז לפחות קצת.